ויתור עצמי: למה אנו מוותרים על עצמנו מול אחרים

בפוסט זה אני רוצה לספר לכם על תהליך ליווי שעשיתי עם מטופלת שפנתה אלי כדי לשחרר דפוס עמוק של ויתור עצמי שהיה טבוע בה.

תאור מקרה – וויתור עצמי:

לפני כמה זמן דיברתי עם בחורה צעירה ומקסימה. מיד בשיחה הראשונה יכולתי להרגיש שיש בה משהו מיוחד. בדרך שהיא התבטאה, המילים שבחרה, המחשבה שהשקיע בכל משפט וגם מעט הומור עצמי פה ושם.

כששאלתי למה היא פנתה אלי, היא סיפרה שיש לה בעיות בזוגיות שלה וזה מאוד מבלבל אותה .

היא מחשיבה את עצמה כחכמה, שכלתנית אפילו ( מילה שלה) ובטח לא אמוציונאלית (כמו הבנות האלה.. שוב לדבריה).

אז היא לא מבינה למה בכל פעם שהיא נכנסת לוויכוח עם החבר, היא מיד פורצת בבכי ללא שליטה ולא מצליחה לסדר את המחשבות, לא מצליחה לענות על הטיעונים שלו וכל המחשבה שלה מבולבלת. ואחר כך, כשהכל נגמרוהיא לבד, היא שוב ושוב משחזרת את השיחה ומיד יודעת איפה טעתה. הדפוס הזה חוזר בכל פעם ומאוד מתסכל אותה.

לקח לנו כמה שיחות לקלף ולחשוף את שורש הנושא. בעדינות דיברנו על החלומות שלה, הבחירות שלה, ונגענו גם בילדות שלה. ילדות מאושרת לדבריה.

ברגע מסויים בשיחה, היא "נזכרה" שבעצם בבית האבא היה מאוד דומיננטי. אפילו שתלטן. ואמא, למרות היותה מרצה בכירה.. כמעט ולא "היתה לה מילה " בבית. האבא תמיד זלזל בה, ואימא מצידה שתקה לו ואח"כ בשקט בחדר בעיקר בכתה.

וכך היא גדלה , בתחושה שהגבר בבית שווה יותר, שהחוכמה שלה לא שווה הרבה. מגיל צעיר מאוד היא למדה שכדי לא לריב עם אבא, היא צריכה לוותר. לא משנה כמה היא צודקת והוא טועה היא צריכה לוותר אחרת יהיה רע. והיום, היא מרגישה תקועה במקום של הילדה הקטנה שרואה את אמא שלה בוכה בצד בשקט. ,
וגם היא, בעל פעם שהיה עימות היא וויתרה. בכיתה עם החברות ,ויתרה כדי מצוא חן. לא נלחמה על המקום שלה, נתנה להן להחליט מה עושות ואת מי "לקבל". בתנועת הנוער לא הביע את דעתה, גם כשהיתה בטוחה שהמדריך שלה טועה, ואולי בעצם מנצל את מעמדו. בצבא לא התלוננה על המפקדת הנוקשה מידי, ויתרה לבנות ונשארה שבתות במקומן
עמוק בפנים ידעה שמשהו לא בסדר, שהיא סובלת, אבל הדפוס היה כל כך עמוק שלא יכלה להשתנות.

ואז הגיע החבר הראשון, חייל בבסיס שלה..הוא ניגש והציע לה פגישה. לי היא סיפרה שבכלל לא מצא חן בעיניה, אבל היא הרגישה שהיא לא יכולה לסרב לו, ובכלל סופסוף מישהו רצה אותה. כמובן שלא כך היה באמת… היא הרגישה מאוד מנוצלת, הוא בכלל לא התעניין במה שהיה לה להגיד ובסוף זה נמאס לה והיא עזבה.

רצף חברויות נוספות הביא אותה למסקנה שכדאי שלא תראה את החוכמה שלה, כי הגברים היו כועסים עליה , הרגישו שהיא מתנשאת עליהם עם הידע שלה. אז כדי לרצות אותם בחרה לא לדבר, לא להראות את הידע שלה. אח"כ למדה לבחור טוב יותר, חבר "ברמה שלה" כי נמאס לה "מהמטומטמים האלו".. אבל אז היו מאבקי כוחות, מאבקי ידע אינטלקטואלים שבהם בסוף תמיד וויתרה. ומערכות היחסים הפכו לקרב מוחות שנגמרו במהירות.

עכשיו אחרי הפסקה ארוכה, כשסופסוף יש לה בן זוג שהיא אוהבה, מכבדת, מעריכה, שמקשיב לה ומקבל את החוכמה שלה ואותה כפי שהיא (כמעט..)היא שוב נתקלת בדפוס שלה, מוותרת כשלא רוצה, או פתאום מאוד אמוציונאלית ולא יודעת מה להגיד ואיך לעמוד על שלה בזוגיות.

לאחר שהבנו יחד מה מניע את הדפוס שלה היום, ניגשנו לטפל בהתניה הזו, לפרק את האמונה הישנה שלה, הילדית ולהחליף אותה בתחושת כח ועוצמה אמיתיים יותר.

לימדתי אותה ראשית תרגיל נשימה פשוט שיעזור לה להיות מרוכזת כשהיא מתרגשת, ממש כמו שקורה בשיחות/ מריבות שלה. היא תרגלה את הנשימה רגעים ספורים פעמים ביום במשך כשבוע. הנחיתי אותה להשתמש באותה נשימה כאשר מתחיל עימות ואיך להכנס לשיחה בתחושת שליטה ורוגע בגוף ובמחשבה.

באחד הימים היא צלצלה בהתרגשות לספר לי שהיה לה שוב ויכוח עם בן הזוג שלה, אך הפעם הכל היה שונה. היא הצליחה לשמור על ריכוז, ולמרות שקצת בכתה, שמעה את מה שהיה לו לומר והגיבה לעניין בכל נושא וטענה, עד שלהפתעתה הוא זה שנשאר ללא מילים.

אמנם יש עוד דרך ארוכה לעבור והרבה לשנות אלא שעכשיו יש לה כלי מעשי ותובנה כיצד להתקדם וליצור לעצמה חיים מלאים יותר, זוגיות טובה יותר וחיבור אמיתי לעצמה.